עדו לאופר

​אני מראשוני המטפלים באומנויות לחימה בארץ - משנת 2013.
בוגר המחזור השני של הכשרת מטפלים באומנויות לחימה במכון וינגייט.
​ממקימי האגודה הישראלית לטיפול באומנויות לחימה והיו"ר שלה עד לסגירתה.

ההורים שלי הכירו במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים.
אבא היה פסיכיאטר צעיר, ואמא – עו"סית בתחילת ההתמחות.
אהבה ממבט ראשון, שנולדה בתוך מקום שבו הכאב הוא חלק מהשגרה, אבל גם התקווה.

בכל ערב סביב שולחן האוכל, הם שיתפו אותנו בחוויות שלהם: במה שראו, במה שלמדו, בקשיים, בהצלחות ובדילמות.
כילד, זה נראה לי עולם מלא תעוזה ורגש, אבל אולי גם יותר מדי בשבילי.
אז כשהגיע הזמן לבחור מקצוע, בחרתי ללכת הכי רחוק שאפשר: להנדסה. למדתי שני תארים, נכנסתי לעולם ההייטק, עבדתי בחברות גדולות, וטסתי הרבה – בעיקר ליפן.

אבל עמוק בפנים, הייתה בי תחושה שהחיים האמיתיים קורים מחוץ למשרד, מחוץ למפעל, מחוץ למצגות.
רציתי משהו אחר. משהו קרוב יותר ללב.

מאז גיל 16 אני מתאמן באומנויות לחימה. במהלך השנים למדתי 8 שיטות שונות, ומתוכן אני מתאמן ומלמד כיום חמש.
אבל רק כשהתחלתי להשתמש באומנויות הלחימה כדי לעזור לבן שלי להתמודד עם קושי רגשי – ראיתי את הפוטנציאל האמיתי שבהן.
הבנתי שזה לא רק כלי לתנועה או להגנה עצמית, אלא שפה עמוקה שיכולה לעבור דרך הגוף, ולעבוד על הנפש.

מאז 2013 אני מטפל באומנויות לחימה.
עבדתי במסגרות סגורות ופתוחות עם ילדים ובני נוער, וגם עם נשים צעירות שעברו פגיעות מיניות — כאלה שדרשו אומץ אדיר כדי לא להיכנע לפחד ולבנות תגובה חדשה, עמוקה, פיזית ורגשית, לעולם שסביבן.

לצידי, עד היום, עומד אבא שלי.
הוא בן 86, עדיין עובד — ועדיין החונך שלי. אנחנו מדברים כמעט על כל מקרה, על כל דילמה, על כל דרך.

הקו המנחה שלו — שהפך גם לשלי — הוא שהבסיס לכל טיפול הוא הקשר.
לא הטכניקה, לא האבחנה — אלא החיבור האנושי.
שם קורה השינוי האמיתי.
​ושם אני נמצא — בכל מפגש.
יכולות הטיפול באומנויות לחימה תרמו לכל המשפחה.

​​כשאבי נפל ונפגע בגיל 75 פיתחתי עבורו, בעזרת שיטות הטיפול באומנויות לחימה, שיטה ייחודית ללמוד הנחיתה הבטוחה בעת נפילה פתאומית.