סיכום:
מאמר זה מעניק היכרות קצרה ותחושתיל עם הטיפול באומניות לחימה. הוא מתאר את המסע של מטפל באמנויות לחימה לסייע לילד שלו עם ADHD, בעזרת הליווי המקצועי של אביו, הפסיכיאטר.
השזירה של מחשבות, תקוות ורגשות בין אב לבן התגלתה תוך כדי שימור המאמץ לפעול ולבחון מצבים על בסיס הערכה טיפולית.
"“הכוס המלאה” – מונח זן מוכר שבו משתמשים מומחי אמנויות לחימה, מתפתח לפרמטר חדש לבחון ולאבחן את יכולתו של מטופל להשתתף בטיפול. על סמך הניתוח, אנו מציגים פעולות אפשריות לאור אסטרטגיות אמנויות לחימה הקשורות לשינוי ההקשר.
גוף המאמר:
"אתה חרא אבא" הבן שלי צעק עליי. המתבגר האהוב שלי, המאובחן עם ADHD, סובל מסף תסכול נמוך והתנהגות אימפולסיבית. הוא תפס אותי לא מוכן; הרגשתי נעלב ועלה בי צורך להגיב.
כמטפל, אני מוצא שקשה לי לפעול באופן מקצועי כשאני מאותגר על ידי בני משפחה בכלל ובני בפרט.
קשה לי עם זה שבני אינו יכול לעמוד בהתערבות שלי או לקבל את העצות שלי – תגובה שכמעט אינה מתקבלת מהנערים והילדים שאני מטפל בהם.
שוחחתי עם אבי, שאני נוהג להתייעץ איתו לעיתים קרובות, על התקרית, מתוך תקווה להרוויח מהניסיון המקצועי שלו.
כפסיכיאטר קלאסי, הוא השיב לי בשאלה: איך אני מסביר את הקושי שלי בהתמודדות עם בני, דווקא במקום שבו אני מצליח עם מטופלים שלי?
כיוון שלא מצאתי הסבר רציונלי, עלה בדעתי סיפור "הכוס המלאה" – אלגוריה שעשויה להעניק לנו השראה.
אדם שמחפש ידע מגיע למורה זן. המורה הסכים לקבל אותו; האדם החל לשאול שאלות ולענות עליהן בעצמו מיד, בעוד מורה הזן מקשיב לו בחיוך.
האדם המשיך לשאול ולענות לעצמו, עד שהמורה הציע לו כוס תה. הוא מזג לו תה לכוס.
הוא מזג ומזג, התה החם עלה עד לשפת הכוס, נשפך על השולחן ועמד לטפטף על האדם.
לבסוף, האדם צעק: "אתה שופך את כל התה. אתה לא רואה שהכוס מלאה?" המורה עצר את המיזוג וחייך אליו.
"אתה כמו כוס התה הזו — כל כך מלא שאי אפשר להוסיף דבר. חזור אליי כשהכוס שלך תהיה ריקה."
אני מאמין שכמו האדם בסיפור, בני מלא ברגשות המבוססים על חוויות עבר שלנו כאב ובן, מה שמונע ממנו לקבל ממני כל קלט אפשרי.
אם ארצה להתקרב אליו, עליי קודם לבחון כמה הכוס שלו מלאה, ואז לאפשר לו לרוקן את הכוס שלו, ולו באופן חלקי.
לאחר מחשבה, הבנתי שגם אני כאב מלא בציפיות, תסכולים, תקוות ושאיפות כלפיו. כשאני ניגש אליו, גם הכוס שלי מלאה, מה שמסכן את היכולת שלי להגיע אליו.
כשאני חוזר לעימות "אבא מחורבן", אני תוהה: כיצד מטפל צריך להגיב להתקפה של בנו?
במקרה שלי, צחקתי ועניתי: "אני אוהב אותך, חרא בן שלי" וחיבקתי את הילד שלי בן ה־13.
להפתעתי ולשמחתי הרבה, הוא חיבק אותי בחזרה ואפשר לעצמו להיות עטוף באהבה שלי, הוא נתן לי גם ללטף אותו.
לאחר האירוע התחלנו להשתמש בכינויים – "חרא אבא" ו"חרא בן" להביע חיבה במקום עוינות, מה שאפשר לנו לרוקן את הכוס עוד קצת.
כששיתפתי את אבא שלי במקרה הזה, הוא נתן לו ניתוח מקצועי: אני, המטפל, התגברתי על הכעס והפגיעה שלי כלפי בני, זיהיתי את הצרכים שלו ויצרתי קשר איתם.
למרות שדבריו של אבא שלי היו מנחמים, אני לא זוכר שחוויתי את האמפתיה שהוא תיאר, או שהבחנתי בצרכים של בני.
ברגע העימות ראיתי אותו כיריב שלי, והגבתי כפי שלמדתי — הגנתי על עצמי כמתרגל "אמנויות לחימה רכות".
באימון, כשאנחנו מותקפים, אנו מתרגלים להסיט את התקיפה ולנתב את עוצמת התוקף נגדו.
בדומה לכך, כשהותקפתי על ידי בני, ניתבתי את התקיפה נגדו. כשצחקתי, לא הייתי משועשע; כשחיבקתי אותו, לא באמת הייתי מלא רוך.
פשוט הרגשתי מאוים ולכן הגבתי.
הדיסוננס בין התחושות שלי לבין הפרשנות של אבא שלי הוביל אותי לבחון את התגובה שלי כלפי בני.
האם היא נבעה מאינסטינקט אבהי, או מזה של מתרגל אמנויות לחימה? אולי אפילו פעלתי כמטפל שמודע לצרכים של מטופל שלו?
אני חש שזו הייתה תגובה אינסטינקטיבית של אבא, בעוד אבא שלי ראה את זה כתגובה של מטפל באמנויות לחימה, המשתמש ביכולות הפנימיות של התחום כדי לשפר את מצב הרוח של הילד שלי.
הפרשנות של אבא העניקה לי תובנה חיובית לכוס הזיכרונות המשותפים שלנו.
מאז, ניגשתי אליו לעיתים קרובות יותר והצלחתי לקבל את ההצעות והדעות שלו, גם כשפחות הזדהיתי איתן.
במהלך המפגשים שלנו, אימצנו את האלגוריה של "הכוס המלאה" וכיום היא חלק מארגז הכלים שלנו.
היא הפכה לחלק מהשפה המשותפת שלנו — בין אם בתחום האישי או המקצועי.
עד כה, "הכוס המלאה" מוזכרת כיכולת של אדם לספוג ולהכיל רגשות, מחשבות והתנהגויות.
המשל של מורה הזן מציג לנו מקרה מבחן וגישה טיפולית שונה.
במונחים מעשיים, המורה דוחה את מבקש העזרה באומרו שהוא לא מוכן לטיפול.
הוא משאיר את האחריות למציאת פתרון לאדם עצמו. הוא לא מציע שום אמצעי או הדרכה כיצד לרוקן את הכוס.
לפי ניסיוני, לעומת זאת, חשוב לתת מידה התחלתית של תמיכה כדי להתחיל את תהליך הריקון של הכוס.
רוב הילדים והמתבגרים שאני מטפל בהם מגיעים עם יותר מכוס אחת מלאה.
מטרתי הראשונית היא לנתח את מידת המילוי של הכוסות ולבנות יחד כלי חדש שאליו נוכל למזוג את האינטראקציות החיוביות.
ייתכן ששואלים מה הקשר בין אמנויות לחימה לבין התגובה שלי לעימות "אבא מחורבן".
תשובה טובה לכך עשויה להימצא בדוגמה של התמודדות עם שודד המאיים עליי בסכין:
ערכות התגובה הברורות הן לברוח אם אפשר, להיכנע לשודד אם אי אפשר, ואם הוא עומד לפגוע בי – להילחם בו בכל הכוח (לחימה, בריחה, קפיאה הידועות Fight, Flight, Freeze).
גישה נוספת, הנדונה בקרב מתרגלי אמנויות לחימה רכות, היא להציע לתוקף לרכוש ממנו את הסכין המרשימה.
השימוש בגישה זו מבקש להסיט את ההקשר, הקונטקסט, מהאלימות למסחר. היא מבטלת את האיום ללא שימוש בכוח, או לפחות מפתיעה את הצד השני ומעניקה זמן לתגובה.
בהתחשב באסטרטגיות השונות, אני רואה בשינוי ההקשר כשיטה שהייתה יעילה בהתמודדות עם התוקפנות של בני.
ניתן לראות זאת כריקון הכוס שלו או אפילו כבניית כוס חדשה אליה הוא יכול למזוג ולהכיל את האינטראקציה איתי.
אני רואה בשימוש באמנויות לחימה בטיפול כדרך לשנות את ההקשר שמאפשר בנייה של כוס ריקה חדשה.
המטופל ואני מתרגלים יחד תרגילים פיזיים במקום מבודד ובטוח.
תרגילים אלו מהווים תקשורת ללא מילים תוך כדי חוויה דמוית משחק.
אמנויות לחימה מוגדרות, בין היתר, כשיטות לניהול קונפליקטים. אנו מתרגלים סביב מצבים מובנים של קונפליקט ופתרונות, תוך כדי תרגול מגוון אסטרטגיות. אנו מנתחים את היתרונות והחסרונות שלהן בנוגע למקרים יומיומיים שהמטופל נתקל בהם. סימולציה זו מגבירה את הביטחון והיכולות של המטופל ומפחיתה את הלחץ.
בנוסף, ייתכן שעבור הילד והמתבגר, החוויה המשמעותית ביותר היא של דמות דומיננטית שאינה שיפוטית, מקבלת, מכילה – אשר מעניקה תחושת הצלחה. האווירה הכללית הזו מאפשרת למטופל לגייס וליישם את חוזקותיו באופן חיובי, פיזית ונפשית כאחד. על קרקע האימון, ניתן לבנות "כוס חדשה" המאפשרת ביצועים שונים במסגרת הבית והמסגרת הלימודית.
סיכום
האלגוריה הזנית של "הכוס המלאה" מוצעת ככלי לניתוח היכולת של המטופל לתקשר ולהשתתף בתהליך הטיפולי. כאשר אדם אינו פנוי רגשית לתקשר בזמן, במקום ובקרב אנשים מסוימים – יש לו "כוס מלאה". הוא אינו מסוגל להשתתף בפעילות בצורה אפקטיבית. לכן, מוצע שינוי הקשר. טיפול באמנויות לחימה מוצג כגישה המאפשרת הקשר שונה המספק למטופל אמצעים לרוקן את כוסו.